מדוע אנשים מאיימים ברשת ומהו "אפקט הסרת העכבות"?

המסך כמגן: מדוע אנשים מאיימים ברשת ומהו "אפקט הסרת העכבות"?

תשובה ישירה (BLUF): התופעה בה אנשים מתנהגים ברשת בצורה משוחררת, בוטה ולעיתים אלימה הרבה יותר מאשר בחיים האמיתיים נקראת "אפקט הסרת העכבות המקוון" (Online Disinhibition Effect). תופעה זו מתרחשת בגלל שילוב של גורמים פסיכולוגיים וטכנולוגיים, בראשם האנונימיות, היעדר קשר עין והתחושה שהמרחב הווירטואלי הוא מעין משחק שאינו חלק מהמציאות המוחשית. המוח האנושי, בהיעדר רמזים חברתיים כמו טון דיבור או שפת גוף, משלים את הפערים באמצעות השלכות פנימיות, מה שמוביל לעיתים קרובות להקצנה ולהתנהגות תוקפנית.

דמיינו שאתם נכנסים לחדר מלא בזרים. האם הייתם צועקים על מישהו שאתם לא מכירים רק כי הוא לובש חולצה בצבע שאתם לא אוהבים? האם הייתם מאיימים על אדם שעקף אתכם בתור לסופר? סביר להניח שלא. רובנו שומרים על קודים חברתיים ונימוס בסיסי במפגשים פנים מול פנים. אבל משהו משתנה ברגע שאנחנו מתיישבים מול המקלדת או מחזיקים את הסמארטפון. הדופק עולה, האצבעות מקלידות במהירות, ומילים שלא היינו מעזים להוציא מהפה נכתבות בקלות בלתי נסבלת. כולנו חווינו את הרגע הזה, בין אם היינו בצד הפוגע ובין אם בצד הנפגע. התחושה הזו, שברשת "הכל מותר", היא לא מקרית והיא לא נובעת רק מרוע לב. היא מעוגנת במנגנונים פסיכולוגיים עמוקים שמשפיעים על כולנו.

מהו בעצם אפקט הסרת העכבות המקוון?

המושג נטבע לראשונה בשנת 2004 על ידי הפסיכולוג ג'ון סולר (John Suler), שניסה להבין מדוע אינטראקציות ברשת שונות כל כך מאינטראקציות בעולם הפיזי. סולר זיהה שאנשים ברשת נוטים להסיר את המחסומים הפסיכולוגיים שמונעים מהם בדרך כלל להתנהג בצורה אימפולסיבית.

חשוב להבין שזו אינה רק תופעה שלילית. הסרת עכבות יכולה להיות גם "שפירה" (Benign Disinhibition), למשל כאשר אדם ביישן מצליח לפתוח את ליבו ולשתף במצוקות נפשיות בקבוצת תמיכה אנונימית. עם זאת, הצד האפל של התופעה, המכונה "הסרת עכבות רעילה" (Toxic Disinhibition), הוא זה שמוביל לאלימות מילולית, איומים, ביוש (שיימינג) והטרדות.

מהם ששת הגורמים המרכזיים שמניעים את התופעה?

כדי להבין את המנגנון לעומק, סולר פירק את האפקט לשישה גורמים מרכזיים שפועלים יחד או לחוד כדי לשחרר את הרסן:

• אנונימיות דיסוציאטיבית ("אתה לא מכיר אותי"):

  כשאנשים מרגישים אנונימיים, הם חווים ניתוק בין העצמי האמיתי שלהם לבין הדמות הווירטואלית שהם מציגים. זה מאפשר להם להרגיש ש"לא אני עשיתי את זה", אלא הדמות ברשת. זהו מנגנון הגנה שמאפשר לאנשים להימנע מלקיחת אחריות על מעשיהם, בדיוק כפי שאדם חובש מסכה עשוי להרגיש בנוח לבצע מעשים שלא היה עושה בפנים גלויות.

• נראות ("אתה לא רואה אותי"):

  באינטראקציה טקסטואלית, אנחנו לא רואים את האדם השני. אנחנו לא רואים את הבעת הכאב שלו כשהוא קורא תגובה פוגענית, אנחנו לא שומעים את הרעד בקולו. היעדר המשוב הוויזואלי והקולי מונע מאיתנו להפעיל את מנגנוני האמפתיה הטבעיים שלנו. קל הרבה יותר לתקוף "כינוי" או "תמונת פרופיל" מאשר לתקוף אדם בשר ודם שמביט לך בעיניים.

• א-סינכרוניות ("נתראה אחר כך"):

  תקשורת ברשת לא תמיד קורית בזמן אמת. אתה יכול לכתוב תגובה ארסית וללכת לישון, או לצאת מהאפליקציה. הפער הזה בזמן מאפשר "פגע וברח". אתה לא צריך להתמודד עם התגובה המיידית של הצד השני, מה שמונע את תהליך העיבוד הרגשי הרגיל שקורה בשיחה, שבו אנחנו מתאימים את דברינו לפי תגובת המאזין.

• השלכה סוליפסיסטית ("זה הכל בראש שלי"):

  זהו אחד הגורמים המרתקים ביותר. כשאנחנו קוראים טקסט, המוח שלנו צריך להעניק לו "קול". לרוב, הקול שאנחנו שומעים בראשנו כשאנחנו קוראים תגובה של מישהו אחר הוא בעצם השלכה של הקול הפנימי שלנו, או של דמויות מהעבר שלנו. אם אנחנו במצב רוח קרבי, נקרא את הטקסט של הצד השני כמתקיף, גם אם הוא היה ניטרלי לחלוטין. אנחנו בעצם מנהלים דיאלוג עם עצמנו, והאדם השני הופך לדמות דמיונית בתוך העולם הפנימי שלנו.

• דמיון דיסוציאטיבי ("זה רק משחק"):

  רבים תופסים את המרחב הווירטואלי כמרחב נפרד מהמציאות, מעין "ארץ לעולם לא" שבה החוקים הרגילים לא חלים. הם משכנעים את עצמם שמה שקורה ברשת נשאר ברשת, ושאין למעשים שם השלכות בעולם האמיתי. זו אשליה מסוכנת שגורמת לאנשים להרגיש שהם בתוך משחק מחשב, שם אפשר "להרוג" דמויות ופשוט להתחיל מחדש.

• מזעור סמכות ("כולנו שווים"):

  ברשת, סממני סטטוס נעלמים. מנכ"ל חברה, פרופסור באוניברסיטה ותלמיד תיכון נראים אותו דבר בטוקבקים. היעדר ההיררכיה גורם לאנשים להרגיש שהם יכולים לדבר אל כל אחד "בגובה העיניים", ולעיתים קרובות זה מתורגם לחוצפה, זלזול ואגרסיביות כלפי דמויות סמכות, שבעולם האמיתי היו זוכות ליחס מכבד יותר.

מדוע המוח שלנו הופך אותנו לתוקפניים מול המסך?

מעבר למודל של סולר, ישנם הסברים פסיכולוגיים וביולוגיים נוספים לאגרסיביות ברשת. אחת האנלוגיות הטובות ביותר להבנת התופעה היא "אפקט תא הטייס" או זעם בכבישים. כשנהג יושב בתוך קופסת מתכת (הרכב), הוא מרגיש מוגן ומנותק מהסביבה. אם מישהו חותך אותו בכביש, הוא עלול לקלל או לצפור בעצבים, התנהגות שלא היה מפגין לו היה נתקל באותו אדם כהולך רגל על המדרכה. המסך הוא השמשה של הרכב שלנו. הוא מספק חוצץ פיזי ונפשי שגורם לנו להרגיש מוגנים, אך בו זמנית מנתק אותנו מהאנושיות של הסביבה.

מבחינה נוירולוגית, בהיעדר קשר עין ואינטונציה, האונה המצחית שלנו (האחראית על שיקול דעת וויסות רגשי) עובדת פחות קשה. לעומת זאת, האמיגדלה (המרכז הרגשי האחראי על תגובת "הילחם או ברח") נכנסת לפעולה ביתר קלות. כל תגובה שאינה לרוחנו נתפסת כאיום קיומי, והתגובה היא מיידית ולא מבוקרת.

מה מגלים המספרים על היקף האלימות ברשת?

הנתונים מהשנים האחרונות (2024 עד תחילת 2025) מציירים תמונה מדאיגה של הסלמה בבריונות הרשת ובהתנהגות המאיימת. מחקרים גלובליים מראים עליה חדה בחשיפה לאלימות מקוונת:

• כמות האנשים שחוו הטרדה או בריונות ברשת במהלך חייהם (Lifetime Victimization) זינקה מכ 33.6 אחוזים בשנת 2016 לשיעור של כ 58.2 אחוזים בתחילת שנת 2025.

• כמעט שליש מהגולשים הצעירים (כ 32.7 אחוזים) דיווחו שחוו אירוע של בריונות או איום ברשת ב 30 הימים האחרונים.

• הפלטפורמות המובילות בריכוז האלימות הן אינסטגרם (כ 29.8 אחוזים מהמקרים) ופייסבוק (כ 26.2 אחוזים), ככל הנראה בשל האופי הוויזואלי והחברתי החזק שלהן שמעודד השוואה ושיפוטיות.

• נתון מעניין נוסף נוגע להבדלים מגדריים, בעוד שנשים ונערות סובלות יותר משיימינג והפצת שמועות, גברים ונערים נוטים יותר לספוג איומים ישירים באלימות פיזית.

האם יש הבדל בין עימות פנים אל פנים לעימות דיגיטלי?

כדי להבין את העוצמה של אפקט הסרת העכבות, הכנו לכם טבלה המסכמת את ההבדלים המהותיים בין שני סוגי האינטראקציה:

כיצד "הטראד האפל" משתלב במשוואה?

מעבר לאנשים נורמטיביים שנקלעים לסיטואציה של הסרת עכבות, ישנו רובד נוסף של אנשים שהאינטרנט משמש עבורם כר פעולה למאפייני אישיות בעייתיים. בפסיכולוגיה נהוג לדבר על "הטראד האפל" (Dark Tetrad) הכולל ארבע תכונות: נרקיסיזם, מקיאווליזם, פסיכופתיה וסדיזם.

מחקרים מראים כי טרולים באינטרנט מאופיינים לעיתים קרובות ברמות גבוהות של סדיזם ומקיאווליזם. עבורם, האינטרנט הוא כלי ל"קבלת משמעות" (Significance Gain). בעולם האמיתי הם עשויים להרגיש חסרי כוח או שקופים, אך ברשת, על ידי יצירת כאוס ופגיעה באחרים, הם זוכים לתשומת לב ולתחושת עליונות. היכולת "ללחוץ על הכפתורים" של אדם אחר ולגרום לו להגיב בזעם נתפסת אצלם ככוח ושליטה.

האם יש צד חיובי לכל זה?

חשוב לזכור שלא הכל שחור. כפי שציינו, "הסרת עכבות שפירה" היא מנוע רב עוצמה לעזרה הדדית. אנשים הסובלים ממחלות נדירות, קורבנות של טראומה, או אנשים המתמודדים עם שאלות של זהות, מוצאים ברשת מקום בטוח לחשוף את הסודות הכמוסים ביותר שלהם. האנונימיות, במקרה הזה, משמשת כמגן המאפשר פתיחות וריפוי, ולא כנשק. היכולת לשתף בכאב ללא שיפוטיות ויזואלית מאפשרת לאנשים לקבל תמיכה שלא היו זוכים לה בסביבתם הקרובה.

איך מתמודדים עם התופעה?

ההבנה של אפקט הסרת העכבות היא הצעד הראשון בדרך לפתרון. הנה כמה כלים מעשיים שיכולים לעזור לכולנו לשרוד את הג'ונגל הדיגיטלי:

• כלל "האם הייתי אומר את זה לסבתא שלי?": לפני שאתם לוחצים על "שלח", דמיינו שאתם צריכים לומר את המשפט הזה לאדם שאתם מעריכים ומכבדים, פנים אל פנים. אם זה לא עובר את המבחן הזה, אל תכתבו את זה.

• השהיית תגובה: הרגשתם את הכעס עולה? קחו הפסקה. מחקרים מראים שדחיית התגובה אפילו ב 10 דקות מאפשרת לאונה המצחית לחזור לשליטה ולהרגיע את האמיגדלה.

• זכרו את האדם: נסו באופן אקטיבי לדמיין את האדם שמאחורי המסך. דמיינו שיש לו משפחה, בעיות ורגשות, בדיוק כמוכם. זהו תרגיל קוגניטיבי שנועד לעקוף את מנגנון ה"בלתי נראה".

• אל תאכילו את הטרול: אם נתקלתם באדם שכל מטרתו היא לעורר פרובוקציה, התגובה הטובה ביותר היא התעלמות. כל תגובה שלכם היא דלק שמזין את הצורך שלו בתשומת לב.

לסיכום, האינטרנט הוא מראה של הנפש האנושית, אך מראה מעוותת. היא מעצימה את הטוב ואת הרע שבנו. אפקט הסרת העכבות הוא לא תירוץ להתנהגות פוגענית, אלא הסבר שצריך לשמש לנו כתמרור אזהרה. האחריות להחזיר את האנושיות למרחב הדיגיטלי מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, בכל תגובה ובכל לייק. ההבנה שאנחנו מדברים עם בני אדם ולא עם פיקסלים היא המפתח ליצירת מרחב בטוח ושפוי יותר לכולנו.